|
|
| מוסד הנוטריון בארץ |
|
בשנת 1913 חוקק המחוקק העותומני בארץ ישראל את חוק הנוטריון הזמני, שקבע, בין היתר, את תעריף השכר שיקבל הנוטריון לכל שירות ושירות. מספר הנוטריונים היה אז מצומצם ביותר.
עד לחקיקת חוק הנוטריונים, התקיימה בישראל הפרדה בין הנוטריון הציבורי ובין הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ. עם התפתחות מקצוע עריכת הדין, סבר המחוקק שאין עוד מקום לחלוקה מלאכותית בין שני התפקידים וניתן להסמיך פרקליט בעל ותק שנמצא ראוי לכך, לתפקיד המשולב. כלומר שנוטריון יעסוק אך ורק בכל ענייני הנוטריון.לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1918, הותקנו תקנות הנוטריון הציבורי ששינו את החוק העותומני. תקנות אלו הטילו את תפקידי הנוטריון על המזכירים הראשיים של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. ביום 17.6.1921 חוקקה ממשלת המנדט לארץ ישראל את פקודת הנוטריונים הציבוריים (מסמכים נוכריים). פקודה זו הסדירה את מעמדו ותפקידו של הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ. לפיכך בחוק הנוטריונים היתה כוונה להרחיב את סמכויות הנוטריון, שיעסוק רק במקצועו זה כדי לשמור על טוהר המידות ועל רמת שירות גבוהה ביותר. בשנת 1976 חוקק חוק הנוטריונים. חוק זה התיר לנוטריון לעסוק בעריכת דין במקביל להיותו נוטריון. במדינת ישראל סמכויות הנוטריון הן רחבות ביותר. הנוטריון בארץ הינו בעל תפקיד כשל נוטריון ציבורי ונוטריון למסמכים יוצאי חוץ. נוטריון מוסמך, בין השאר לאשר נכונות תרגום של מסמכים, להכין יפוי כח בלתי חוזר לפיו אדם שאינו עורך דין יהיה מיופה כוחו של אדם המבצע פעולה במקרקעין, לאמת הסכמי ממון בין בני זוג שנערכו בטרם נישואין, לאמת צוואות כמו שופט ללא צורך בעדים, ולפעול כנוטריון עפ"י חוקים של מדינות אחרות. לפעולות ולסמכויות אחרות של הנוטריון, ראו פירוט באתר זה.
|
||