בשנת 1913 חוקק המחוקק העותומני בארץ ישראל את חוק הנוטריון הזמני, שקבע, בין היתר, את תעריף השכר שיקבל הנוטריון לכל שירות ושירות. מספר הנוטריונים היה אז מצומצם ביותר.
לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1918, הותקנו תקנות הנוטריון הציבורי ששינו את החוק העותומני. תקנות אלו הטילו את תפקידי הנוטריון על המזכירים הראשיים של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום.
ביום 17.6.1921 חוקקה ממשלת המנדט לארץ ישראל את פקודת הנוטריונים הציבוריים (מסמכים נוכריים). פקודה זו הסדירה את מעמדו ותפקידו של הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ.